יישומים להוראה

חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות פסיכולוגיה של האינטרנט. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פסיכולוגיה של האינטרנט. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 6 בספטמבר 2013

למה לי לשתף?

הכנסת הטכנולוגיה השיתופית כמו פליקר, טוויטר, פייסבוק ובלוגים איפשרה לנו לעשות את מה שעשינו לפני כן, לחלוק עם החברים שלנו את החוויות והמחשבות, רק בתפוצה רחבה הרבה יותר. במקביל המושג חברים השתנה והתרחב אף הוא. קוראים לזה שיתוף ברשת.
מה וכמה אנחנו משתפים?
במסגרת הקורס של ד"ר חגית מישר טל נחשפנו למאמר "ישראלים בעידן דיגיטלי", המאמר מציג נתונים על הגולש הישראלי ברשת, נכון ל-2012.
אחד מכל חמישה גולשים נוהג להעלות סרטוני וידאו לאינטרנט.
כל
גולש אינטרנט שני משתף תמונות בתדירות כלשהי.
80% מבני הנוער בגילאי 15-17 נוהגים לשתף תמונות.
29% מהבלוגרים שמפרסמים פוסט אחת לשבוע אמרו כי הגורם העיקרי שבגינו הם כותבים בלוג הוא הרצון להביע את דעתם. 27% ציינו כי הם "רוצים לשתף" את הקהל בדבריהם.
אחד מתוך ארבעה בני נוער דיווחו שהם כותבים בלוג בתדירות כלשהי.

לאחר שברשומות קודמות עסקתי בנושא השיתופיות, אנסה לענות על השאלות מדוע אנחנו משתפים? האם אנחנו משתפים יותר מדי? מה התוצאות הרצויות והפחות רצויות?
על פי ויקיפדיה, שיתוף הוא מצב בו ישויות שונות מפיקות תועלת זו מפעולתה של זו ותלויות זו בפעולתה של זו.
לדעתי, הישות-האדם המשתף מרוויח מיתוג עצמי, קביעת סטטוס ומוניטין אישי והגדרת העצמי, ואילו הישות השניה, היא גולשי הרשת מרוויחים מידע אותו יכולים לתעל לצורכיהם. סיבה נוספת אפשרית היא ללמוד מחוכמת ההמונים. האדם המשתף בבלוג למשל מצפה לתגובות ותובנות החברים והגולשים ברשת ולמעשה יכול ללמוד מהם.

משנתו של אלפרד אדלר גורסת כי האדם הוא יצור חברתי ולא ניתן להבין אותו ואת מניעיו בלי לקחת בחשבון את הפן החברתי שבו, ובלי מימוש של הפן הזה ייקשה עליו להגיע להגשמה עצמית וסיפוק עמוק מחייו (ויקיפדיה).

ישנן הרבה סיבות בגינן אנו משתפים, כפי שניתן לראות בסרטון: אנו משתפים כדי להרגיש שייכות, לקבוע את הסטטוס שלנו ואיך נוצג כלפי האחרים, לקבל תשומת לב ולהרגיש שאנחנו לא לבד.





הפסיכיאטר, ד"ר ירדן לוינסקי טוען כי אנשים משתתפים ברשתות חברתיות מאחר וזה נותן להם תחושה שהם מפורסמים וכי זה מחזק את העצמי שלהם. כך הם מגדירים את עצמם.
התאוריות הפסיכולוגיות ההתפתחותיות עוסקות בזהות העצמית של האדם וביחסים שלו עם הסביבה. בשלב מוקדם מאד של ההתפתחות ההגדרה של זהות האדם מפסיקה להיות תלויה רק באדם עצמו ומתחילה להיות מושפעת מהאינטראקציה שלו עם הסביבה.
מירן בוניאל-נסים ועזי ברק מציינים במאמרם, כי חווית הקבלה והנתינה של משוב ותמיכה באינטרנט מהווים בסיס חשוב ביצירת מערכות יחסים ובהבניית הדימוי-העצמי והרווחה הנפשית של המתבגרים (Valkenburg, Perer & Schouten, 2006). אלו מהותיים ביותר במיוחד בגיל ההתבגרות בשל גיבוש הזהות העצמית המאפיין אותו. מתבגרים נוטים להעריך את התנהגותם בהתאם ל"קהל מדומה", לדמות כי ישנם צופים המעריכים את פועלם בכל רגע נתון, ומכאן שהם עסוקים בשאלה כיצד הם נראים בעיני האחר (Steinberg, 2002). 

עוד ניתן לקרוא ברשומה "אומרים שאני אינני אני".

מה תפקידה של מערכת החינוך לאור הכוח הרב שיש לטכנולוגיה שמאפשרת שיתופיות ולצורך של האדם לשתף? אני מציעה למנף את העובדות האלו על מנת להעצים תלמידים הזקוקים לחיזוק הבטחון העצמי ביכולות שלהם. לטעת בהם את תחושת המסוגלות. למשל כתיבה בבלוג כדרך לביטוי והעצמה אישית המלווה תהליך למידה וקבלת תגובות מהתלמידים העמיתים. כמובן, אין לשכוח שיש ללמד שיח נכון ברשת המכבד את דעות האחר. תפקיד נוסף וחשוב של המערכת החינוכית הוא לשים לב לאותם תלמידים הכותבים ומשתפים ברשת את הדעות והרגשות שלהם המציבים אותם בסכנות כמו; אובדנות, הפרעות אכילה וכד' ולתת להם מענה טיפולי מתאים.

מקורות: 
image: By Salvatore Vuono, freedigitalphotos.net

יום חמישי, 11 ביולי 2013

אומרים שאני אינני אני

בסרט "שני קונילמל" שואלת הדמות הראשית שגולמה ע"י השחקן מייק בורנשטיין, "אומרים שאני אינני אני, אז מי אני בכלל?".
כשיצא הסרט אל האקרנים בשנות השבעים אף אחד לא חלם על מושגים כמו אינטרנט, דמויות וירטואליות ופייסבוק. חצי מאה כמעט עברה ונדמה שהשאלה ששאל קונילמל, שזהותו נלקחה על ידי מישהו אחר, כרלוונטית מתמיד.

יש לי אחיין בן שבע עשרה. כמו מרבית בני גילו, גם הוא פעיל מאוד בפייסבוק. מתחבר לחברים שהוא מכיר ואת רובם לא ראה מעולם (אך בכל זאת מגדיר אותם כחבריו), מעלה פוסטים, סרטונים ושירים, מקבל לייקים ותגובות ומגיב לאחרים.
מתברר שהאחיין שלי צבר לו בפייסבוק, אלפי חברים ואלפי עוקבים – כאלה שמקבלים מידע על כל לחיצת מקש שלו בעולם הפייסבוק. למעשה אחייני הצעיר הפך למין סלבריטי וירטואלי.
יום בהיר אחד קיבל אחייני מסר בחלון ההודעות שלו בפייסבוק. שולח ההודעה היה מנהל השיווק באינטרנט של  אחת מחברות השיווק הגדולות בארץ. הוא הציע לאחייני הצעה שלכאורה אי אפשר לסרב לה. לרכוש את הדמות הווירטואלית שלו בפייסבוק, עם כל חבריה תמורת 7,500 ₪. אין ספק שעבור נער בגיל שבע עשרה מדובר בכסף רב.
העסקה הייתה אמורה להתבצע בדרך הבאה:
במהלך הראשון הוא נדרש לשלב מעת לעת פוסטים המתארים מוצרים של חברת השיווק. לאחר זמן מה הוא אמור היה להוסיף תחת שמו את שם רשת השיווק בסוגריים. בהמשך שם החברה יוצא מהסוגריים ואחרי תקופת זמן מוגדרת אמור שמו של אחייני להעלם לחלוטין. בכך הייתה מושלמת ההעברה. דמותו הווירטואלית הייתה נעלמת וחברת השיווק זוכה בכמה אלפי לקוחות פוטנציאלים החשופים באופן תדיר לשלל מוצריה.

לכאורה נשמע פשוט, הוא יכול היה לקחת את הסכום שהוצע לו ולבנות במקביל דמות חדשה בפייסבוק – ובכן כלל וכלל לא. אחייני הצעיר התלבט ימים אחדים. מצד אחד עמד על כפות המאזניים כסף רב ואילו מצד שני עמדה דמותו הווירטואלית, אותה טיפח במשך חודשים ארוכים ברשת החברתית. בסופו של דבר הוא החליט לוותר על העסקה וויתר על חלום המזומנים תמורת החלום הווירטואלי.
בשיחה איתו ניסיתי להבין מה הביא אותו, נער צעיר, להחלטה שלקח. מסתבר שעבורו הדמות בפייסבוק אינה רק דמות וירטואלית, היא למעשה שכפול אלקטרוני שלו. זוהי דמות שמכילה באופן דיגיטלי את החברים שלו, את האירועים שבהם השתתף, את המקומות בהם היה, את הזיכרונות ואפילו את נבכי נפשו.
התברר לי שעבורו הפייסבוק אינה רק רשת חברתית, היא הרבה יותר מזה. הוא מזדהה עם הדמות שבנה ברשת כדמותו האמיתית. מדבריו הבנתי שלמעשה דמותו ברשת היא הזהות השנייה שלו. הוא לא יכול לוותר על השם שלו ועל החברים שלו.

אדם יוצר את הזהות החברתית והציבורית שלו במהלך אינטראקציות חברתיות. "העצמי החברתי" עוסק בהצגה של מי שאני באמת או מי שהייתי רוצה שאחרים יחשבו שאני. הסוציולוג גופמן טוען כי ההחלטות של אנשים לגבי 'העצמי החברתי' שלהם, שולטות בחלק גדול מההתנהגות הציבורית שלהם.
הרשת החברתית מספקת אף היא אינטראקציה חברתית. אם כך, האם הזהות הציבורית שלנו ברשת החברתית היא אותה זהות שאנו מנהלים בעולם האנלוגי?

אמבר קייס, Amber Case, בהרצאתה המרתקת ב-TED, "כולנו סייבורגים עכשיו", טוענת שכאשר אדם מופיע ברשת אנשים יכולים להגיב לזהות שלו גם כאשר הוא לא נמצא בה. כלומר, לכתוב על קיר הפייסבוק שלו. אם כך, אנחנו צריכים לתחזק גם את הזהות השנייה שלנו, זו שברשת. לדאוג להציג את הדמות שלנו בחיים הדיגיטליים כמו שאנו מציגים אותה בחיים האמיתיים. מתבגרים, בעיקר, צריכים לעבור התבגרות כפולה. זו שבחיים האמיתיים וזו שבחיים הדיגיטליים.
ההרצאה המלאה: 


כמעט לכולנו יש חיים
מקבילים, כמעט כולנו מנהלים זהות גם ברשת חברתית כלשהי. זהות זו גלויה לכל מי שיחפש אותה ברשת.
אורי ברוכין, יועץ לאסטרטגיה שיווקית, טוען במאמרו, בניית האני בנשף מסיכות, כי בסייברספייס אנו מכתיבים את קצב האינטראקציה וסביר להניח שנגלה שבדמות שלנו ברשת הסרנו מעלינו את מרבית היסטוריה הפרטית שלנו ונשארנו רק עם קצת ממשא התכונות שאנו נושאים בעולם הלא מקוון
.
בעולם המקוון יש לנו הזדמנות לפתוח דף חדש, במובן של "שכתוב האני". בסביבה המקוונת ניתנת לנו ההזדמנות לכתוב לעצמנו זהות מאפס, לבטא את עצמנו מבראשית, כי לראשונה אנו יכולים לנסות ולהחצין רק מה שאנחנו בוחרים להחצין, ואף יכולים ליצור לעצמנו אוסף זהויות
. אנו יכולים להחליף גיל, מגדר, מוצא אתני, פרטי ביוגרפיה וכו'. אבל, אנחנו כה מורגלים במשא שלנו, ורואים בו חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו, שתחושת השחרור מלווה בחרדה, הקשורה בהיעלמות הגוף ובמחיקת הישגים חברתיים קודמים.

יש לי מכר בפייסבוק שנפטר לפני מספר חודשים ממחלה קשה. לא מזמן נכנסתי לדף שלו, התמונות, המסרים שלו – הכול נמצא שם. הזהות שלו ממשיכה להתקיים בעולם הוירטואלי למרות שאינו נוכח יותר בעולם האנלוגי.
בספרו "הפיזיקה של העתיד" הוצאת אריה ניר 2012, כותב הפיזיקאי, פרופ' מיצ'ו קאקו כי בעתיד אנשים יזכו לחיי נצח. כבר היום ישנם חלקי חילוף מכניים לגוף. בשלב הבא יתועדו הרגשות, הזכרונות והמחשבות האנושיות ויושתלו בגוף הביוני. 
האם הרשת והאפשרות ליצירת זהויות שונות בה היא שלב ראשוני בתכנית העתידנית הזו? 

היתכן כי זו הסיבה שבגללה האחיין שלי סרב לוותר על הזהות שלו בפייסבוק? האם קשה להבין אותו שלא הסכים לוותר על דמותו הווירטואלית תמורת 7,500 ₪?.

מקורות:
image: By Victor Habbick, published on 17 February 2012

יום שישי, 5 ביולי 2013

GAME OVER


היקיקומורי (hikikomori) הינה תופעה פסיכו-חברתית יפנית המאפיינת בעיקר בנים אשר מסתגרים בחדרם עם תריסים מוגפים ומתבודדים חודשים רבים ואף שנים מול מסכי המחשב למיניהם.
ד"ר דוד גרין (מומחה בפסיכולוגיה קלינית, מנהל מכון גרין), טוען במאמרו תחום המושב הוירטואלי של המאה שהעולם הווירטואלי הפסיק מזמן לשרת מטרות בידוריות בלבד, והיה למרחב ההתרחשויות "המציאותיות" למיליוני ילדים ובני נוער בעולם. אלה מצדם פיתחו בוחן מציאות לקוי של העולם המוחשי הסובב אותם.
לצד העולם הממשי והפרקטי נוצר עולם כמעט-מציאותי "וירטואלי".פירושו, משהו שנראה אמיתי אך אין לו בסיס פיזי. משחקי  MMORPG (משחקי רשת רבי משתתפים) כדוגמת  Ever Quest , Lineage, וקהילות וירטואליות כמו  There.com , בהם השחקן בורא את המציאות עבור דמותו במשחק, מהווים כר לסינכרוניזציה בין שתי העולמות ולטשטוש בין עולם המציאות ועולם הדמיון.

ניתן למצוא משחקי רשת כבר בגיל הרך, כדוגמת ובקינז, אשר מנסים ליצור חיבור בין העולם הוירטואלי והעולם המוחשי. הילד מטפל באופן וירטואלי בדמות במחשב כשלמעשה בבית הוא מחזיק בבובה מוחשית זהה לדמות שבמשחק ובלעדיה לא יכול לשחק.
ההתנסות במשחק מעצבת את הדמות הוירטואלית ואת החלטות השחקן.  ונוצר קשר חזק בין השחקן לדמות האווטר שלו.
בפוסט זה אבקש לבחון, מה קורה כאשר השחקן נכנס לדמות ומתחיל להתקיים בעולם הוירטואלי שלה?
הפסיכולוג רן פרלמן ממכון עמית כתב על משחקי מחשב ועולמות וירטואלים שמכיוון שיש מקום רב לאינטראקציות חברתיות בין הדמויות, נוצר מצב שבו יש הזדמנות להגשים במשחק את מה שקשה לשחקן להגשים במציאות. למשל שחקן חסר ביטחון עצמי וביישן יכול למצוא הזדמנות לברוא את עצמו מחדש במשחק.
השחקן בעולמות הוירטואלים יכול לחוש חיות, התעלות, שמחה, גאווה, כעס, תוקפנות, וכו' ונעדרת החרדה הקיומית שנוכחת בשכיחות ובעוצמה רבה בעולם ה"מציאותי".  הדמויות תמיד מרשימות וחסרות מרכיב של בושה וחשש מדחייה למרות שניתן להיכשל מבחינה חברתית, השחקן תמיד יכול לברוא את עצמו מחדש או לעבור למקום אחר
.
ד"ר גרין מציין שההעדפה ההדרגתית של העולם הווירטואלי אצל ילדים ונוער נובעת מכך שהוא מצוי בהישג יד, מתגמל באופן תמידי, חוסך תסכול, מתנהל ללא פיקוח מבוגרים סמכותיים, ובעיקר מאפשר למפעיל שליטה מרבית בו.
במשחק The Sims, אחד המשחקים הפופולרים ביותר,  השחקנים יכולים לשחק בתפקיד עצמם או להיות מישהו אחר לגמרי ולהגשים אי אילו פנטזיות מהעולם האמיתי.
אם כך, אני רוצה להעלות את השאלה, אם כוחם של המשחקים האלו כה רב, אפשר לנצל עולמות אלו ככלי טיפולי המונחה על ידי מבוגר אחראי? ושאלה נוספת שמעסיקה אותי היא מה הסכנה בנתינת כוח רב למשחקי המחשב?
כשחיפשתי חומר באינטרנט בהקשר למשחקי רשת מרובי משתתפים נתקלתי בטוקבק הבא:
"בזבזתי בזמנו 3 שנים מהחיים שלי על המשחק הזה. ממכר ברמות! יום בהיר אחד פשוט מחקתי את כל החומר מההרד דיסק והבטחתי לעצמי של-
MMO אני יותר לא מתקרב. כבר 5 שנים נקי :)".
הטשטוש בין הגבולות הוירטואלים למציאות מלווה בסמפטום של התמכרות. פרלמן מציין שניתן לראות את מאפייני ההתמכרות כאובדן שליטה וסימפטומים של גמילה, הערכה עצמית נמוכה ותפקוד חברתי לקוי. לאחרונה נוספה ההתמכרות למחשב כהפרעה חדשה ל- DCM, התנ"ך של הפסיכיאטריה.
מה בעולמות וירטואליים גורם להתמכרות?
המשחקים בנויים כך שיש בתחילה מחזור חיזוקים קצר.  כלומר, השחקן "משתדרג" כל פרק זמן קצר. ככל שהוא נכנס יותר למשחק ומושקע יותר במשחק כך מתארך מחזור החיזוקים והוא צריך להשקיע יותר ויותר מאמץ בכדי להתקדם. למעשה זהו מודל של התניה אופרנטית - קשר מתגמל בין פעולה לתוצאה.
ניתן להסביר התמכרות לעולמות וירטואליים בהקשר של התיאוריה ההתפתחותית של וויניקוט.  וויניקוט מדבר על ההתפתחות המוקדמת כתהליך בו התינוק עובר בעזרת ההורות הטובה ממצב של אשליה לתפקוד לפי עקרון המציאות.
אפשר לראות התמכרות כביטוי לקושי לצאת ממצב האשליה, וכישלון של מרחב המעבר.  המתמכרים למשחקי מחשב מרובי משתתפים בוחרים בעולם הווירטואלי על פני העולם הממשי.  המשמעות היא פגיעה בתפקוד לפי עיקרון המציאות.
שחקנים אשר שוקעים לתוך העולם הווירטואלי, מתקשים לשאת את התסכולים שמביאה המציאות.  לכן הם מעדיפים להישאר במרחב האשלייתי שמציעים העולמות הוירטואליים. 

כאמא לילדים צעירים ומתבגר אחד, אני מציעה לכל הורה להיות מודע לעולם המתקיים באופן וירטואלי והן למציאות העולם המוחשי של ילדיהם. לשמש כמכוונים ומנחים עבור הדור הצעיר למען ישכילו לא להישאב לתוך העולם "האחר" בו יתכן אובדן זהות.

האם אתם מכורים למחשב? שאלות לבדיקה עצמית.

מתי המשחק הופך להתמכרות?    


מקורות: