למה לי לשתף?

הכנסת הטכנולוגיה השיתופית כמו פליקר, טוויטר, פייסבוק ובלוגים איפשרה לנו לעשות את מה שעשינו לפני כן, לחלוק עם החברים שלנו את החוויות והמחשבות, רק בתפוצה רחבה הרבה יותר. במקביל המושג חברים השתנה והתרחב אף הוא. קוראים לזה שיתוף ברשת.

מה וכמה אנחנו משתפים?

במסגרת הקורס של ד"ר חגית מישר טל נחשפנו למאמר "ישראלים בעידן דיגיטלי", המאמר מציג נתונים על הגולש הישראלי ברשת, נכון ל-2012.

אחד מכל חמישה גולשים נוהג להעלות סרטוני וידאו לאינטרנט.
כל גולש אינטרנט שני משתף תמונות בתדירות כלשהי.
80% מבני הנוער בגילאי 15-17 נוהגים לשתף תמונות.
29% מהבלוגרים שמפרסמים פוסט אחת לשבוע אמרו כי הגורם העיקרי שבגינו הם כותבים בלוג הוא הרצון להביע את דעתם. 27% ציינו כי הם "רוצים לשתף" את הקהל בדבריהם.
אחד מתוך ארבעה בני נוער דיווחו שהם כותבים בלוג בתדירות כלשהי.

לאחר שברשומות קודמות עסקתי בנושא השיתופיות, אנסה לענות על השאלות מדוע אנחנו משתפים? האם אנחנו משתפים יותר מדי? מה התוצאות הרצויות והפחות רצויות?

על פי ויקיפדיה, שיתוף הוא מצב בו ישויות שונות מפיקות תועלת זו מפעולתה של זו ותלויות זו בפעולתה של זו.
לדעתי, הישות-האדם המשתף מרוויח מיתוג עצמי, קביעת סטטוס ומוניטין אישי והגדרת העצמי, ואילו הישות השניה, היא גולשי הרשת מרוויחים מידע אותו יכולים לתעל לצורכיהם. סיבה נוספת אפשרית היא ללמוד מחוכמת ההמונים. האדם המשתף בבלוג למשל מצפה לתגובות ותובנות החברים והגולשים ברשת ולמעשה יכול ללמוד מהם.

משנתו של אלפרד אדלר גורסת כי האדם הוא יצור חברתי ולא ניתן להבין אותו ואת מניעיו בלי לקחת בחשבון את הפן החברתי שבו, ובלי מימוש של הפן הזה ייקשה עליו להגיע להגשמה עצמית וסיפוק עמוק מחייו (ויקיפדיה).

ישנן הרבה סיבות בגינן אנו משתפים, כפי שניתן לראות בסרטון: אנו משתפים כדי להרגיש שייכות, לקבוע את הסטטוס שלנו ואיך נוצג כלפי האחרים, לקבל תשומת לב ולהרגיש שאנחנו לא לבד.

הפסיכיאטר, ד"ר ירדן לוינסקי טוען כי אנשים משתתפים ברשתות חברתיות מאחר וזה נותן להם תחושה שהם מפורסמים וכי זה מחזק את העצמי שלהם. כך הם מגדירים את עצמם.

התאוריות הפסיכולוגיות ההתפתחותיות עוסקות בזהות העצמית של האדם וביחסים שלו עם הסביבה. בשלב מוקדם מאד של ההתפתחות ההגדרה של זהות האדם מפסיקה להיות תלויה רק באדם עצמו ומתחילה להיות מושפעת מהאינטראקציה שלו עם הסביבה.

מירן בוניאל-נסים ועזי ברק מציינים במאמרם, כי חווית הקבלה והנתינה של משוב ותמיכה באינטרנט מהווים בסיס חשוב ביצירת מערכות יחסים ובהבניית הדימוי-העצמי והרווחה הנפשית של המתבגרים (Valkenburg, Perer & Schouten, 2006). אלו מהותיים ביותר במיוחד בגיל ההתבגרות בשל גיבוש הזהות העצמית המאפיין אותו. מתבגרים נוטים להעריך את התנהגותם בהתאם ל"קהל מדומה", לדמות כי ישנם צופים המעריכים את פועלם בכל רגע נתון, ומכאן שהם עסוקים בשאלה כיצד הם נראים בעיני האחר (Steinberg, 2002). 

עוד ניתן לקרוא ברשומה "אומרים שאני אינני אני".

מה תפקידה של מערכת החינוך לאור הכוח הרב שיש לטכנולוגיה שמאפשרת שיתופיות ולצורך של האדם לשתף? אני מציעה למנף את העובדות האלו על מנת להעצים תלמידים הזקוקים לחיזוק הבטחון העצמי ביכולות שלהם. לטעת בהם את תחושת המסוגלות. למשל כתיבה בבלוג כדרך לביטוי והעצמה אישית המלווה תהליך למידה וקבלת תגובות מהתלמידים העמיתים. כמובן, אין לשכוח שיש ללמד שיח נכון ברשת המכבד את דעות האחר. תפקיד נוסף וחשוב של המערכת החינוכית הוא לשים לב לאותם תלמידים הכותבים ומשתפים ברשת את הדעות והרגשות שלהם המציבים אותם בסכנות כמו; אובדנות, הפרעות אכילה וכד' ולתת להם מענה טיפולי מתאים.

מקורות: 

http://www.colman.ac.il/research/research_institute/Israel_project_Digital/Documents/Israelis_digital_.pdf

http://construct.haifa.ac.il/~azy/Boniel-Nissim&Barak.htm
http://www.thingsonmymind.com/

image: By Salvatore Vuono, freedigitalphotos.net